עד שהסערה תחלוף.
בימים האחרונים נדרשתי לקבל החלטה, שום אפשרות לא הייתה ברורה או שלמה. הבטן התכווצה ואתה היכולת לחשוב בבהירות.
ואז – בלי קשר ובמקביל, בעודי מטיילת ברחוב עם אמיליה בעגלה, ביום חם ושמשי, התחילו טיפות לטפטף ולפני שהבנתי מה קורה כבר מבול של ממש. שתי אפשרויות עמדו בפניי: לחזור הביתה או להישאר תחת עץ גדול ורחב ענפים. התחלתי לצחוק. זה סימן. משמים. המסר הועבר. לחזור הביתה בריצת אמוק, יביא אותי קצרת נשימה ורטובה. לעמוד מתחת לעץ – יאפשר לי להישאר במקם ארעי עד שהסופה תחלוף. בחרתי להתחבק עם עץ ☺ (כלומר לעמוד תחתיו ולהודות לו, ולהודות לגשם שבא משומקום במיוחד בשבילי והעביר לי שיעור על רטוב, ונותרתי יבשה).
אז מה הבנתי? הבנתי (שוב) שאת ההחלטות שלי עליי לקבל אחרי שהגשם והרוח החזקה יחלפו. כשהם יחלפו אוכל לראות את התמונה בבהירות, לבחור, לרצות ואולי אפילו לזהות הזדמנות ענקית שמחכה לי מעבר לסערה.
זיהיתם סופה מתחוללת? עצרו. אל תקבלו החלטות מתוך פחד כעס תסכול או תחושה של חוסר אונים. חכו עד שהסערה תחלוף ומשם קבלו החלטה מתוך בחירה, רצון שקילת המחירים והרווחים, אל תפחדו לעצור לרגע ולתת לעצמכם שניה להרגיש מה נכון עבורכם.
רגע אחד של קסם וחיבור הביא אותי לכתוב על סערה, עצים, וקבלת החלטות. מקווה שהמילים שלי יעזרו בפעם הבאה שמתחוללת סערה.
אני לא יודעת אם התחושה תישאר. אני לא יודעת כמה רחוק ארגיש ממנה בעוד כמה שעות ימים שבועות. אני רק יודעת מה יש עכשיו. הבטחתי לעצמי שאתרכז ב-עכשיו. לא במה שהיה לי ואין לא במה שיהיה בעתיד הקרוב או הרחוק אלא רק בעכשיו. בהיום בהרגע. קראתי כתבה על בודהיסטית שמרגישה שבזבזה את חייה ושהולכת למות בגלל מחלה קשה שייסרה את שנותיה כאן על האדמה. ובעודי קוראת את המילים המצמררות של אותה בודהיסטית אני מבטיחה לי שארגיש ואחיה רק את עכשיו שאתעצב שאשמח שאתרגש שאחלום רק את עכשיו.
לא יודעת להסביר את זה אבל היום קמתי עם תחושה של יש. אני חודשיים וחצי אחרי הלידה ואני מרגישה, בניגוד לבקרים אחרים, כמה יש. כמה אפשרויות כמה שמחה כמה התפעלות מהחיים האלה ממתינות לי ממש כאן כדי שאבחר בהם. היום בחרתי בהם. קמנו שוב מוקדם ואמי הקטנה לא מצליחה שוב להירדם. שעות של נענוע חוזר הליכה ממושכת בין מסדרונות הבית מדרגות ומה לא. אבל אמי לא נרדמת... היא בוכה. ופתאום אני מבינה משהו נורא פשוט ובסיסי. אמי תבכה. היא תינוקת זה מה שתינוקות עושים לא? אז מה אכפת לי איפה זה יקרה? אם בדרך גם אני הילדים ואבא יכולים ליהנות ממשהו אחר, מה לעזאזל אכפת לי איפה היא תבכה? אולי אמי בוכייה בבית נותן לי לגיטימציה להיות עצובה ומובסת ועייפה. אבל עכשיו אין לי יותר צורך באלה. זה בזבוז זמן כרגע. לא מרגישה שבא לי להיות כל אלה יותר או רק היום... היום בא לי ללכת למקום אחר, להחליף אנרגיה, לראות לעשות ליהנות ממשהו אחר. ואז אני פונה לכל חברותיי המלומדות בואטס אפ ושואלת אותן לאן אפשר ללכת היום. בודקת בעצמי באתרים השונים ומבינה לאט לאט כמה עוד יש לעשות במקום המהמם הזה. כמה אפשרויות מונחות כאן לפתחי וכל מה שאני צריכה לעשות זה רק להחליט. להחליט שרק היום (ובטח אם ארצה יותר) רק היום אני לא רוצה לבזבז את היום בלהיות עצובה. היום אני רוצה לעשות משהו עם האהובים שלי. ליהנות איתם לשמוח לא לחשוב על כלום. ואם אמי תבכה אז שתבכה. כי זה מה שתינוקות עושים.
אז אחרי המון רעיונות הרפתקניים ואחרי שהבנתי שאבל'ה קצת עייף ולא נכון למסע משוגע בעיר( מנהטן) החלטנו שהולכים לקנות לכם אופניים ונוסעים לרכב בפארק וזה מה שעשינו. נסענו לחנות קצת רחוקה מידי (אבל מהממת) של האופניים הכי איכותיים בעיר וקנינו לכל אחת מכם אופניים וקסדה. נסענו לפארק והרבה זמן לא ראיתי אתכם ככ נהנים. מייקי עולה על האופניים כאילו רכבה כל חייה ואתה אילייקי, מבלי לחשוש רוכב במהירות וצועק משמחה. כמובן שהבאנו גם סושי ואבטיח ושתיה. היה מושלם נהניתי ככ ואמי המתוקה גם נהנתה ולפעמים בכתה ולפעמים נרדמה וקצת אכלה ושוב בכתה אבל הי זה ממש בסדר, כי זה מה שתינוקות עושים.
בכל היום הזה שכמובן היה מלווה בהכנת ארוחת ערב, מקלחות, הרדמות וניקיונות לא הרגשתי מיאוס. לא הרגשתי שאני מפסידה משהו אחר כי הרווחתי ככ הרבה. הרווחתי יום מקסים אתכם אהובים שלי וזה בדיוק המקום שאני צריכה להיות בו כרגע.
אוהבת אתכם ילדים אהובים שלי מברכת על בואכם בכל רגע. רוצה לחיות אתכם כל רגע ורגע במלואו ולזכור את כל אותם רגעים שלא יהפכו לעבר רחוק.